אחדות-הניגודים-בהודו
  • כתבה: רויטל שושני

    אצלנו נהוג לומר שהאדם הינו תבנית נוף מולדתו. נראה כי ניתן לומר לגבי הנוף ההודי שהוא תבנית תפיסת העולם החברתית-תרבותית ההינדית. היחס לנוף ההודי מסמל ומייצג את תפיסת העולם ההינדית: השינוי הוא בסיס החיים, והנוף שנשמר על ידי האדם הינו ייצוגו של רעיון, ייצוגה של ישות נעלה מעבר לחיי היומיום. הנוף התרבותי ההודי הוא למעשה מארג של ייצוגים סימבוליים שמשמעותם מודגשת מעצם הסמיכות והניגודיות שלהם. אחדות הניגודים מהווה את הפרספקטיבה הנכונה להתבוננות בפסיפס ההודי האנושי.
    אחדות הניגודים הינה תפישה מרכזית בתרבות ההודית, לפיה העולם הממשי מורכב מחלקים שונים ולכאורה מנוגדים של ישות מאוחדת ושלמה: פורושה. הבנת שלמות זו דורשת מידה של התעלות וקבלה של המציאות מעבר לייצוג הגשמי שלה הנראה לעין. קדושתה של פורושה משמעותה קדושת כל חלקיה. הודו מלאה בביטויים ותזכורות לקדושה המשובצים במארג כל כך אינטנסיבי של חיים שיש בהם גם שמחה וגם סבל, גם חיים וגם מוות, גם יופי וגם כיעור, גם עוני וגם עושר. זהו הנוף האנושי ההודי, אשר המתבונן מבחוץ יתקשה ל'פענח' ללא הבנת ההקשר התרבותי והאמונתי. שילוב החיים והמוות בנהרות הקדושים של הודו מהווה דוגמה לניגודים לכאורה המתקיימים ממש באותו מקום. דוגמה יותר 'ארצית' של שילוב קדושה וחול הנה התופעה ה'עירונית' של הפרה ההודית. היחס לטבע מבטא ניגודיות משלימה נוספת - הטבע איננו חלק אינטגרלי של מירקם החיים ההודי, אך נשמר לו מקום של כבוד מעל לחיי היומיום. פרישה ליער בשלב החיים שלאחר הקמת משפחה והתבססותה הינה חלק מהמסורת ההודית העתיקה ומטרתה ניתוק ממרקם החיים הסואן למציאת האמת והאחדות. המשך המאמר יציג ויפרט דוגמאות אלו.
     
    הגנגס - הנהר הקדוש
    הגנגס הינו הנהר הארוך ביותר בהודו. מקורותיו הנם בהרי ההימליה והוא זורם לאורך עמקים צרים ועמוקים עד לאיזור רישיקש והארידוור. משם הגנגס ממשיך בנופים המתונים והמישוריים של צפון הודו ומשמש כעורק חיים חשוב למיליונים רבים של תושבים, עד שהוא נשפך אל הים ההודי במזרח. לכל אורכו פזורות גאהטות: גרמי מדרגות רחבים המאפשרים גישה נוחה אל המים במפלסי זרימה שונים. בגאהטות הללו נערכים כמעט מדי ערב טקסי שירה ('ארטי') ובמועדי חג משתתפים בטקסים אלו המוני אדם המפזרים פרחים ונרות דלוקים. בחלק מהגהאטות הללו גם נערכים טקסי שריפה ופיזור אפר המתים.
    העיר וארנאסי נמצאת במורד הגנגס, מאות קילומטרים מרישיקש, בלב שטח חקלאי רחב ידיים. בטקסטים עתיקים מופיעה וארנאסי כעיר התחומה בין שני נהרות המגינים עליה והופכים אותה לקדושה, מאז היווסדה לפני 2,500 שנה. בטקסטים אחרים מתוארת וארנאסי בצורה מטפורית כעין השלישית המייצגת נבואה וראיה על-חושית. העיר זכתה למעמד מיוחד, שכן קיימת אמונה כי המתים בוארנאסי יזכו בחסד ההארה. זקנים רבים מלווים במשפחותיהם, מגיעים אל העיר על מנת לסיים בה את חייהם. המוות הינו ההבטחה האחרונה לשחרור ואין להחמיצה. למרות הנוכחות המאסיבית  של טקסי שריפת הגופות ופיזור האפר במי הנהר, וארנאסי הינה עיר חיה ותוססת. רבים מהתושבים טובלים בכל יום במי הנהר הקדוש והצופה מהצד יכול לראות כי מדובר בטקס רוחני עמוק ולא טבילה לשם טבילה.

    גאהטות ואראנסי
    לעיר ואראנסי חזית נהר בנויה בצפיפות רבה עם רצף גאהטות הקיים מאות בשנים. אך גדת הנהר שמול העיר הינה גדה טבעית, ריקה, עליה משקיע הנהר את הסחף והאפר. גדה ריקה ושקטה זו מייצגת את הריק כשהחיים פוסקים, את העולם שמעבר. הנוף הפיזי, תרבותי ואנושי אשר התקבע בואראנסי מייצג מורשת תרבותית נדירה וייחודית המיועדת להיות מוכרזת על ידי אונסק"ו כאתר שימור עולמי. 
     
    הפרה ההודית
    אחת מהתופעות הבולטות בנוף העירוני ההודי היא הפרה המסתובבת באין מפריע ברחובות, בגנים וברחבות. בפרספקטיבה מערבית, הפרה יוצרת מפגע תברואתי ותחבורתי, אך בחברה ההודית היא זוכה ליחס של קדושה וכבוד. ראיתי אותה מקושטת, עם קרניים צבועות בתכלת או אדום, זוכה ללטיפת יד של מי שעובר לידה ולעתים אף לקערת חלב, אך מחטטת בערימות אשפה. גנדי ראה בקדושת הפרה את המתנה המשמעותית ביותר שנתנה הודו לעולם. הפרה מסמלת נתינה: היא נושאת המשאות, מושכת המחרשה בשדה, מקור החלב ומקור הדלק לחימום ולבישול. קדושת הפרה מתחברת ליסודות התרבות ההינדית החל מהשמירה על צמחונות, דרך מתן הכבוד לכל היצורים הברואים ועד לביטוי של חמלה.

    עצים וקדושה במרכז ההוויה הגשמית
    לעץ מעמד מיוחד בתרבות ההודית. 'מקדשי עץ' נפוצים בנפאל ובהודו, במרכז הכביש או בשוליו.האל וישנו למשל מגולם בעץ הפיקוס הדתי, דבר שמסביר את מנהג הנשים הסובבות את העץ בתפילה ומנחה בשעות השחר המוקדמות. העצים מסומנים בצורה בולטת בצבעים וחוטים צבעוניים או במקדש קטן המצוי בסמוך להם או ממש בחללים שבגזע. קשירת חוטים בתנועה סיבובית מדיטטיבית תוך שינון התפילה הינה דרך לחיבור עם האלים... לחיבור עם האלוהים שבתוכי... בואראנסי ראיתי אנשים חוצים את הכביש אוחזים בידיהם מנחה יפה וצבעונית עם פירות, פרחים, אורז וקטורת. הם מניחים אותה במבנה של מקדש קטן וזעיר ליד עץ הפיקוס הצמוד, כורעים ועורכים טקס תפילה המנותק מכל מה שמסביב. ממש בסמוך לעץ. כלי רכב נכנסים למלא דלק, נהגים יורדים להשתין ורוכלים מציעים את מרכולתם המצומצמת, פרות ופרים קשורים בעגלות או נעים בטבעיות במרחב. הסאדואים (הפרושים) בעטיפות כותנה כתומות ממוקמים על שפת הרחוב כאילו הוא ביתם המובן מאליו, מוגדר ע"י חבילת סמרטוטים ושמיכות קטנה ומקל המסמן את התחום שבין הכביש ל"בית". לעתים הם מזמינים את המבקר במקדש לקבל מהם ברכה או התייעצות, אך בעיקר לקבל קארמה טובה על ידי נתינת תרומה... חיים שלמים מתנהלים ליד העץ הקדוש, ברצועת השוליים הצרה והלא סלולה הצמודה לאספלט.
     
    סיכום
    הסימבוליות חיה וקיימת במרקם העירוני והכפרי בהודו, החל מפסלי האלים דרך המקדשים הזעירים ועד לציורים על קירות החומות והבתים. בבואך אל הנוף ההודי אל לך להתבונן בו כפשט, אלא כתוצר של חברה מאמינה המאפשרת ומקבלת ניגודים. אפשר לעצמך להיסחף בניגודיו כדי להרגיש אותו ולזהות את הסמלים ומשמעותם, כדי לדעת ולהבין את יחסי האדם וסביבתו באופן מקבל ולא שיפוטי.
    נראה כי אין דרך נאותה יותר לסכם את החוויה הנופית ההודית מאשר לצטט מספרו של קרליבך -
    הודו יומן דרכים:
    "עם בוקר הגענו להודו, ויצאנו לרחוב. נוכרים היינו ולא ידענו כי זהו רחוב סתם. בטוחים היינו, כי אותה שעה נסתיימה הצגה בשישים ריבוא בתי קולנוע, או התרחשה רעידת-אדמה באחד הפרברים וכל תושביו יצאו במנוסה... האם עמדת פעם כך על שפת היאור, ועיניך נעוצות בו ואינן יכולות להינתק? וראשך מסתחרר? לאט לאט, בלי משים, רגליך מועדות ונשמטות, גולשות אל קילוחו ונסחפות בסחפו..."