אם-יש-גן-עדן-כאן-הוא
  • כתבו: אסטה וסורנגה

    כבר יותר מעשור שאנו מטיילות לאורכה ולרוחבה של הודו, ומזה כשמונה שנים שאנו מארגנות ומלוות טיולי איכות לתת היבשת ההודית. בכל טיול כזה, אנו נחשפות לרבדים והיבטים נוספים. הודו, ממשיכה לעורר השראה ולספק חומר למחשבה...
    כאן אנו חולקות אתכן את רשמי המסע שארגנו לדרומה של הודו.
     
    המסע הזה חוצה ארבע מדינות: מהרשטרה, קרנאטקה, קראלה וטאמיל נאדו. נציגתה של מדינת מהרשטרה היא העיר בומביי - ביתם של מהגרים מכל רחבי הודו, של מוסדות כלכליים מן החשובים במדינה, ושל תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הענפה.
    במדינת קרנאטקה מתגלים מטעי תבלינים אקזוטיים, עיירות המגיחות מתוך ערפל, יערות טרופיים ואוצרות הסטוריים.
    קראלה, אחת המדינות היפות בהודו חושפת מראות ונופים מעוררי השראה: לגונות יפהפיות ותעלות מים טבעיות, עצי קוקוס תמירים, 'מרבדים' של שדות אורז, מטבח עשיר ואנשים חמים וידידותיים.
    במדינת טאמיל נאדו התפתחה תרבות בעלת סממנים ארכיטקטוניים ייחודיים, המתבטאים בעיקר במקדשים ענקיים בעלי מגדלי כניסה צבעוניים. תרבות זו משתקפת היטב במקדש מינאקשי שבעיר מדוראי, אחד המקדשים המעניינים בדרום.

    ראג'יש הנהג שחיכה לנו בשדה התעופה בבנגלור, היה לבוש מדים לבנים וצחורים, כמעט כמו השיניים שלו שבצבצו מתוך החיוך הרחב בו קיבל את פנינו. לאחר שיחת היכרות קצרה, הוא סיפר לנו סיפור קטן ששיקף היטב את מה שהופך למקור שעשוע בהמשך הטיול, אבל במפגש הראשוני עם אנשי המקום, יכול להיות מקור לבלבול וחוסר בהירות. מדובר כמובן בנענוע הראש המפורסם, מצד אל צד – האם זה כן? לא? לא יודע?
    ראג'יש אסף פעם לקוח שהגיע להודו בפעם הראשונה. מיד בתחילת הנסיעה, ווידא הנוסע שראג'יש יודע כיצד להגיע למחוז חפצו. ראג'יש ענה באותו נענוע ראש והמשיך בנסיעה. לאחר כמה דקות, שוב שאל הנוסע האם הוא יודע את הדרך ונענה, שוב, בנענוע ראש. כך חזרה על עצמה אותה התנהלות מספר פעמים, עד שראגי'ש הנהג, שהנוסע הצליח לבסוף להוציא אותו משלוותו: " למה אתה שואל אותי כל כך הרבה פעמים? הרי כבר עניתי לך ש- כן". מכאן, הבין הנוסע שנענוע הראש הזה, הבלתי הגיוני לעתים, משמעותו "כן".

    בכדי לחדור להודו, להבין וללמוד אותה, צריך ללמוד להתמסר לסוג אחר של יופי וזמן, לסוג אחר של חשיבה והתנהלות, סוג אחר של ריח וטעם, לתפיסה חושית שעושה הבדל. החושים, בהיותם האפיק המרכזי לתפיסתנו את העולם – מהווים נקודת מחקר מרתקת, דרכה ניתן להבין איך חוויות חושיות שונות מאפשרות פרשנויות שונות על העולם. נקודות תצפית שונות, חושפות חיים אחרים. מצויידות בגישה כזו, טיולינו בהודו מגלים אט אט את השכבות התרבותיות ותפיסת העולם המקומית, ומאפשרים נגיעה בזמן אחר.
    בספרו "יומן דרכים" מצטט קרליבך: " ...אם כן, מה לעשות? אמר נהרו: זו שאלה אופיינית לאיש אירופה; הודי היה שואל – מה להיות..."

    אל הודו נכנסנו דרך שער הכניסה המערבי שלה, העיר בומביי, אליה עוד נשוב בהמשך. מבומביי טסנו לבנגלור שבדרומה של הודו וממנה המשכנו בנסיעה לשריראנגאפטנאם. בעבר היתה זו עיר הבירה של הסולטן טיפו, אשר שלט על חלקים נרחבים של דרום הודו במאה ה-18. ארמון הקיץ הבנוי ברובו מעץ טיק, הפגיש אותנו עם מורשת הסולטן ועם התרבות ההינדו-מוסלמית בהודו.
    המשכנו למאיסור, העיר השניה בגודלה במדינת קרנאטקה, השומרת על איזון עדין בין המורשת העתיקה שלה לבין העידן המודרני. מן העיר המלכותית הזו שלטה שושלת מהרג'ות עד לקבלת העצמאות של הודו בשנת 1947. נסיעה ברחבי העיר, החולפת על פני מבנים מעניינים, הציגה בפנינו את מורשת התרבות וההיסטוריה של המקום.
    גבעת צ'אמונדי אשר הפכה לסימן ההיכר של מאיסור, מתנשאת לגובה 1000 מ', וממנה השקפנו על העיר שנפרשה לפנינו. בראש הגבעה מתנוסס פסל צבעוני וגבוה של השד מאהישאסורה. האגדה מספרת כי השד הומת על- ידי האלה צ'אמונדי במהלך קרב אכזרי על הגנת העיר. להילול שמה של האלה הוקם מקדש המשקף את הארכיטקטורה האופיינית למקדשים בדרום הודו: מגדל כניסה גבוה המכוסה שלל ציורים ותבליטים של חיות ודמויות מהמיתולוגיה ההינדית.
    ארמון המהרג'ה המקסים היה המשכן הרשמי של משפחת המלוכה ושל משרדי הממשל המלכותי. זהו מבנה אלגנטי ומרשים בעל כיפות, צריחים ואכסדרות, המשמש בית אוצרות של עבודות אומנות מעודנות. דלתות מגולפות בעץ נפתחות לחדרים ואולמות מרוהטים בפאר, תקרות מקושטות, עמודים מפוסלים וציורים הסטוריים.
    בשוק דבאראג'ה התמזגנו עם הקהל הרב המגיע לכאן כדי לקנות ירקות ופירות שונים ומשונים, כלי מטבח, פרחים ואבקות צבע. בזמן החופשי נוכל לספוג את אווירת הרחוב ההודי ולרכוש שמן עץ אלגום אקזוטי, קטורות ריחניות, משי עשיר ועוד.

    המשכנו למחוז קורג ((Coorg, הממוקם במדרונות הרי הגהאט המערביים. בזמנים קדומים, תבלינים היו יקרי- ערך כמו זהב, ובעלי חשיבות כמו תרופות ובשמים. הודו- ארץ התבלינים, מייצרת כ- 3 מליון טון של סוגי תבלינים שונים, מגוון הגדול מכל מדינה בעולם. עובדה זו מקנה לה מעמד חשוב ביותר בשוק התבלינים העולמי. יותר מ-80 מדינות מגדלות קפה והודו מדורגת במקום השני באסיה והשמיני בעולם. מזג האוויר הקריר של הגבעות במחוז קורג, עוררו השראה בקרב הבריטים, שעזרו להפוך את הקפה לאחד הגידולים העיקריים באזור, והעניקו לו את השם: "סקוטלנד של הודו". אזור זה מאוכלס בשפע מטעים ובאחד מהם, שבליבו נמצא בית המלון בו לנו, זכינו לראות מקרוב כיצד מגדלים כאן את התבלינים והקפה המקומי. ביער דובארה הסמוך, קפצנו על ההזדמנות הנדירה לשמוע את השקט הייחודי של היער, המופר על-ידי ציוץ הציפורים, הרוח השורקת דרך גזעי הבמבוק ופכפוך מי הנהר. ביציאה מן היער נגלה בפנינו הכפר הקטן של אנשי שבט הקורבאס; בקתות טיט מכוסות בגגות קש ושטחי חקלאות קטנים. אנשי הכפר מתפללים ומגישים מנחות בפני תילי טרמיטים, שעל-פי האמונה האל שיווה מתגלם בהם.

    בבילאקופה ((Bylakuppe- ההתישבות הטיבטית השניה בגודלה מחוץ לטיבט, הכרנו את התרבות הטיבטית בהודו, כשביקרנו בסרה-מיי (Sera Mey), מנזר מרהיב ביופיו הפועל על פי עקרונות הבודהיזם הטיבטי. ממשלת הודו מעניקה מקלט מדיני לפליטים רבים הבורחים מטיבט מאז שנות ה-60. בהתישבויות שנוצרו ברחבי הודו הוקמו מנזרים, מקדשים ומוסדות חינוך, ברוח המסורת והתרבות.

    בימים הבאים עברנו לשהות באקולוגיה המשרה תחושת רעננות ואנרגיה מחודשת, כיוון שהצמחיה השופעת במדינת קראלה מתפקדת כ"מפעל" ביולוגי מסיבי לטיהור אוויר. הסינים, הפורטוגזים, הערבים וההולנדים, כולם הגיעו לאזור זה בעקבות החיפוש אחר תבלינים ושנהב, והפכו את שפע המשאבים הטבעיים שמצאו כאן למקור פרנסה.

    בדרכנו לדרום המדינה עצרנו בעיר קליקאט, שקנתה את מקומה בהסטוריה העולמית עם גילויו של נתיב סחר ימי להודו, בשנת 1498 על ידי מגלה הארצות הפורטוגלי ואסקו דה גאמה.
    הגיוון התרבותי בהודו, מתבטא גם במגוון הדתות המתקיימות בה זו לצד זו. האיסלאם חדר לצפון הודו על-ידי צבאות פולשים, ולדרום הביאו אותו סוחרים ערבים. כיום מהווים המוסלמים כ-13% מכלל האוכלוסיה בהודו. עם הגיענו לעיר זכינו בקבלת פנים חמה של חברתנו רינו פטימה, בחורה מוסלמית המלמדת בישול בבי"ס מקומי. במפגש מקרב לבבות ומרחיב דעת בביתה של רינו, הכרנו את משפחתה המורחבת, והסבנו יחד לארוחת ערב המורכבת ממטעמי המטבח המוסלמי המקומי.

    העיר קוצ'ין, היעד הבא במסע שלנו, מתפרשת על מקבץ איים וחצאי- איים. אופיה הייחודי של העיר מתבטא בנוכחות משמעותית של קהילות אתניות מגוונות מאזורים שונים של המדינה. רובה של הקהילה היהודית שנכחה בעבר בקוצ'ין, היגר לישראל ולארה"ב, וכיום מתגוררות בעיר רק מספר משפחות יהודיות. בג'ו טאון - הרובע היהודי, ביקרנו בבית הכנסת שהוקם במאה ה-16, האוצר בתוכו נברשות מבלגיה, מרצפות מצוירות שהובאו מסין ובמה מעוטרת בזהב. מלבד בית הכנסת מצאנו כאן גם חנויות מקסימות לממכר תבלינים, תכשיטים, ספרים ועתיקות.
    ההיסטוריה המורכבת של קוצ'ין התעוררה לחיים לנגד עיננו, כשסיירנו בסמטאות הציוריות של הרובע העתיק: לאורך החוף צפינו בטכנולוגית דיג מיוחדת שהובאה לכאן על-ידי סוחרים סינים: רשתות ענקיות הפועלות באמצעות מערכת משקולות. בכנסיית סיינט פרנסיס, אחת העתיקות ביותר בהודו, היה קבור ואסקו דה גאמה עד ששרידיו נקברו מחדש בפורטוגל. ארמון מטאנצ'רי נבנה על- ידי הפורטוגלים, שופץ על-ידי ההולנדים ונסיכים הודים הוסיפו ציורי קיר המתארים סיפורים מן המיתולוגיה ההודית. בערב צפינו במופע קתאקאלי, אומנות מחול הדרמה המפורסמת של קראלה. מופע זה מבוסס על אחד מסיפורי האפוס ההודים, בו מציגים הרקדנים את הדמויות השונות באמצעות שליטה מדהימה בתנועות הגוף והבעות הפנים. המיצג מאופיין באיפור יוצא דופן ובתלבושות מרהיבות. בערב הוזמנו לארוחת ערב אצל חברים וותיקים, בני משפחת אברהם, שסיפרו לנו את סיפור חייהם הנע בין הודו לישראל, על חיי הקהילה היהודית ושיתפו אותנו בנקודת מבטם על התפתחותה המהירה של הודו.

    היומיים הבאים התנהלו בקצב איטי יותר, כיאה לקצב המקום אליו הגענו. קומארקוםהינו כפר קטן ומנומנם, הממוקם על מקבץ איים באגם ומבאנאד. על שפת האגם נמצאת שמורת ציפורים המשמשת בית ל"תושבים המקומיים": תוכים, שלדגים, אנפות, קורמורנים, אווזים ומקום חניה לציפורים נודדות המגיעות מההימלאיה, וממקומות רחוקים יותר.

    הטיול שלנו הפך למענג במיוחד, בזכות בתי המלון המעולים שהתאכסנו בהם. כל בית מלון מתהדר בספא המציע מגוון טיפולי איורוודה ועיסויים, סאונות, בריכות נהדרות, שעות של רוגע ונחת המחזירות את החיוניות לגוף. בית המלון בו התאכסנו בקומאראקום, צופה אל האגם ונבנה באופן הרמוני עם סביבתו. זה היה הזמן והמקום לנוח על ערסל, להביט בקרני השמש המנצנצות על-פני המים, להתרענן בספא וליהנות ממשבצת זמן נדירה.

    במקומות רבים ברחבי קראלה, מופרדת היבשה על ידי לשונות ים ונהרות המתנקזים מן ההרים. כך נוצרת רשת מורכבת של תעלות וערוצים, לגונות ואגמים, הנפרשת משולי החוף אל תוך היבשה. ממעוף הציפור, נראות התעלות כרשת של חוטי כסף זעירים השזורים לאורכה של שמיכת טלאים. לעתים צרות כמרחק בין שתי זרועות, לעתים נפתחות למרחבי האגם, ישרות כחץ, או מתפתלות בחינניות בין יערות מבושמים של קוקוס, פלפל וקינמון.

    יצאנו למסע בין התעלות (ה- Backwater), בסירות המחליקות בעצלתיים על פני המים, על רקע תפאורה ססגונית המבזיקה שילובים של ירוק הדקלים עם כחול השמים. השייט חשף בפנינו את אורח החיים המיוחד שפיתחו לעצמם תושבי המקום, כיוון שלחלק מהמקומות ניתן להגיע בסירות בלבד.
    בערב קפצנו ל"בר השכונתי" והתמזגנו בסצינת הבילוי המקומי. בבר הגישו לנו את הטודי, משקה אלכוהולי המופק מנוזל הניגר מעלי עץ הקוקוס, והמלווה בדרך כלל בנתחי דג מטוגן. הקוקוס, הגדל כאן בשפע, משמש למטרות נוספות: בקליפה משתמשים לחומר בעירה, מהסיבים מכינים מחצלות, מברשות וחבלים, מהעלים קולעים סלים ומכינים גגות לבקתות, מהזרע מכינים שמן בסיס מזין לשיער ולעור, וחלקים שונים של האגוז משמשים למאכל.

    מדינת טאמיל נאדו מיוצגת בטיול על ידי "עיר הנקטר", שמה הנוסף של העיר מדוראי, אליה המשכנו במסע. זוהי אחת הערים העתיקות ביותר בדרום הודו, אשר שימשה בעברה בית לתרבות ולארכיטקטורה הדרוויאנית.
    דרך הסמטאות נכנסנו אל לב העיר העתיקה וביקרנו במקדש מינאקשי, אליו עולים לרגל מכל קצוות הודו. מינאקשי נחשבת לאלה המגינה של העיר, ובמקדש זה היא נישאה לאל שיווה. למקדש 12 מגדלים עצומים המכוסים בשפע צבעוני של פסלי אלים ואלות, חיות ודמויות מיתולוגיות. שוק החייטים הסמוך, הממוקם באולם עמודים מרשים התגלה כמקום טוב לקנות בו בדים ואף להזמין בגד בתפירה אישית. במוזיאון גנדי למדנו על חייו של מהטמה גנדי, השזורים בסיפור המאבק של הודו לעצמאות. את שעות אחר הצהריים הקדשנו לסיורים אישיים בקצב אישי והרגשנו במלוא העוז את אווירת השוק העירונית התוססת: רחובות שוקקים עמוסים בחנויות, דוכנים, עגלות, ריקשות, אופניים והמוני הולכי רגל.
    בשעות הערב כאשר המקדש מתמלא מאמינים רבים, שבנו אליו כדי לצפות בטקס המיוחד של העברת פסלי האלים אל מקום מנוחת הלילה שלהם.

    בטיסה הגענו לבומביי, השער דרכו נכנסנו להודו וממנו גם נצא. בומביי התקדמה במהירות מטאורית והפכה מביתם של עם דייגים לעיר מודרנית ותוססת; עיר המבטאת היטב את אופיה היחודי של הודו כולה; ניגודים קוטביים שהופכים להרמוניים – בניינים בוהקים וחדים לצד מבנים קולוניאליים, אנשי עסקים בחליפות מחויטות, לצד אנשים היושבים על שפת המדרכה, מרטיני צונן לצד צ'אי מהביל... זוהי עיר של מובטלים ומבקשי עתיד טוב יותר, הזורמים אליה בקצב של אלפי אנשים ליום, והופכים את בומביי לכור היתוך של קהילות ותרבויות שונות מכל הודו.
    במכבסה העירונית הממוקמת תחת כיפת השמים, ראינו המוני גברים הכובסים באופן ידני אלפי קילוגרמים של בגדים ובדים. הכביסה הנקיה מתנפנפת בשורות אינסופיות על החבלים, והחידה הגדולה היא כיצד קורה שכל לקוח מקבל בדיוק את מה שמסר... המשכנו לשער הודו, דרכו השקפנו על הים הערבי. השער
    המזכיר את שער הניצחון בפריז, הפך לסמל פופולרי של העיר, ולמקום מפגש החביב על המקומיים.
    בתחנת הרכבת ויקטוריה, השוכנת במבנה מרשים, ראינו ביטוי מוחשי כיצד בהודו סדר ובלגן שוכנים בהרמוניה, זה לצד זה. רכבות נכנסות ויוצאות, המוני אנשים זורמים לכל מיני כיוונים, נפלטים ועולים לקרונות, וכל זאת מתנהל באיזשהו סוג של סדר שקט ומופלא.
    הבניין בו שוכן שוק קרופורד הססגוני, אחד השווקים המפורסמים של העיר, נראה כאילו נקטף מתוך סצינה של לונדון מהתקופה הויקטוריאנית. בעבר שימש כשוק הסיטונאי לתוצרת חקלאית, וכיום מגיעים אליו תושבי העיר לקניות מרוכזות. דוכנים וחנויות קטנטנות מציגים כאן שפע של סחורה מקומית: פירות וירקות, תבלינים, מחמצים, פיצוחים מצופים וממתקים.
    באזור קולאבה ספגנו את האווירה הייחודית של הודו, בציפיה שתלווה אותנו גם עם השיבה ארצה. לאזור אופנתי זה מתנקזים המטיילים והמקומיים כדי לערוך קניות בבוטיקים היוקרתיים ובדוכני הרחוב המציעים שלל פריטים מפתים. זה היה הזמן לעצור ולהתבונן בסרט הצבעוני החולף מול עינינו. 
    לקראת ערב הסתייענו באחד מכלי הרכב הפופולריים, באוטו- ריקשה. מנווטות באומנות את דרכן, הובילו אותנו הריקשות בנתיב קולינרי, במסע טעימות החולף על פני נקודות-ציון ראויות: מסעדה צמחונית עממית, בה דגמנו מבחר מנות פתיחה, שיפודיית- רחוב הפועלת רק בשעות הערב (אז נפרסים שולחנות פלסטיק קטנים לאורך כל הרחוב), ולאונג' בר מעוצב, שלא מבייש אף מטרופולין מערבי....          

    לאחר ארוחה בהודו, נוהגים האנשים לפקוד דוכן קטן הנמצא בכל פינת רחוב כמעט, לממכר פאן (Paan) .
    זהו עלה של אגוז הבטל, עליו מונח האגוז, תערובת תבלינים וטבק. כל זה מגולגל לחבילה קטנה ומפתיעה שמכניסים לפה. ההודים מאמינים כי התערובת הזו שומרת על נקיון הפה, מחזקת את הקול, הלשון והשיניים, מסייעת בעיכול, מטהרת את הדם ומפיגה מתחים.
    טעמו של ה- Pan ליווה אותנו בחזרה ארצה, כשאיפשרנו לטעמים, למראות ולחוויות להתפשט ולחלחל אט-אט...