אנטיגואה-אהובתי-עיר
  • כתבה: דניאל גולדנברג

    ערים הן נשים.
    יש את זאת עם הבניינים היפים וגומות החן, ההיא עם ההליכה המפתה והשקיעות המדהימות, וזו שנסעת ממנה מזמן אבל לעולם אינך שוכח...
    כל כך קשה לבחור בעולמנו הקדחתני בין זו לזו, בין ההיא לאחרת...
    ובכל זאת כשנתבקשתי לכתוב על העיר השווה ביותר, רק אהבה אחת עלתה בניחוחה המתקתק ממסדרוני הזיכרון.
    היא שוכנת בעמק יפהפה, בין שלושה הרי געש פעילים שבהתרוממותם מזכירים לנו ללא לאות עד כמה זמניים הם, סבלנו ותענוגותינו. היא טבולה בירק עצי הצאלון, לובשת צבעים פסטליים של בנייניה הקולוניאליים ומסתירה יותר סודות ממה שאי פעם אצליח לחשוף בחצרותיה הפנימיים.
    הם קוראים לה "לה אנטיגואה" גואטמלה.
     'העתיקה' פירוש שמה, אך לטעמי אין עיר שמתחדשת כמוה, בשלווה וענווה שקטה תוך כבוד גדול לעברה הקולוניאלי הספרדי וקריצה סלחנית לעבר עתידה הקוסמופוליטי.
    לה אנטיגואה היא בירתה העתיקה של גואטמלה, עיר למודת אסונות שתושביה נקברו לא פעם תחת התפרצויות הלבה של הר הגעש fuego (אש), או נשטפו אל מותם בשל זרמי המים העכורים של הר הגעש agua (מים). ובכל פעם מחדש, בדומה  לעוף החול, הם קמים מתוך השכול, לשפץ ולחדש את היפהפייה המסוכנת שלהם.
    כל בית כאן הוא היסטוריה.
    הקירות המתחדשים, שחזור הכנסיות המתמשך לוחש מכל פינה את עוצמתם של החיים, את ארעיותם ובאופן פרדוקסאלי את קטנותו וכאחד את גדולתו של האדם.
    ריח חזק של בישול פולי קפה שמנוניים מעיר כאן על הבוקר, הוא מתערבב עם צלילי כנסיותיה של העיר, עשרות במספר, דבר ההופך את אנטיגואה למרכז הקתולי החשוב ביותר באמריקה התיכונה.
    תושביה מתעוררים לאט, כמו כל דבר בעיר הזו והולכים למיסת יום ראשון. שם בקפלות וכבנסיות, הם ישירו שירים אינדיאניים המהולים בשמות מריה וישוע הקדושים.
    הם יחבקו את העומד לידם, בין אם נווד רחוק הוא, או שכנם משכבר הימים, בנאיביות המאפיינת אנשים של עיירות לטיניות ויצעדו לעוד יום בחייהם על מדרכותיה הסלולות של אנטיגואה.
    ביניהם תראו את בנות הקקציקל, ילדיהן מחוברים לגבן, האחד אוחז שד ושני לועס קלח תירס. בספרדית שבורה וסבלנות מונוטונית הן ינסו למכור לכם ממרכולתן, הן לא נוף. אלה שרידיה של תרבות המאיה האדירה שפוסעים מזה חמש מאות שנה בין טיפותיה של התרבות הספרדית הכובשת. מאמצים ודוחים את חלקיה, מחפשים ומאבדים את עצמם.
    לידם, אלה השבויים בתפיסת האדונות המיושנת, ממהרים לפסוע על האבנים המרוצפות ברגל מטופחת ובטוחה. הם נושאים שמות שושלות ספרדיות ומהווים את בעליהם הבלתי מעורערים של אדמות ושטחי האיזור. עוד רגע הם יעלו על רכבם בעל השמשות הכהות ויתרחקו ממיסת יום הראשון באנטיגואה, לעבר בירתה הרשמית של גואטמלה, היא גואטמלה סיטי. משאירים מאחור את העולם שיצרו אבותיהם; שסוע ,מורכב, מיוחד במינו. העולם הלטיני.
    בין המשרתים לאדונים עומדת המוכרת של המזכרות, פוערת לעברי עיניים ירוקות המעטרות פנים כהות ומחזירה לי את העודף. בגופה הזעיר היא מרכזת את כל מהותה של אמריקה הלטינית "המסטיסה", כלומר – המעורבת. מדברת אליי ספרדית שוטפת, מלטפת את הצלב הפשוט התלוי על צווארה ויודעת לתאר לי את שורשיה האינדיאניים השבטיים.
    בשיחת החולין היא לא שוכחת לרגע לשדל אותי להירשם לאחד ממאה וחמישים בתי הספר לספרדית הקיימים באנטיגואה.
    את תלמידיהם המגיעים לכאן מכל העולם ניתן לראות בשעות הצהריים מתרגלים על ספסל בפארק, בקרן רחוב, על מרפסת של אין ספור המסעדות בכל פינה אפשרית. בליווי המורים הפרטיים הם קונים ירקות בשוק הססגוני בספרדית מתנצלת, עולים על אוטובוסים צבועים בכל צבעי הקשת, סימן ההיכר של האזור וכל יום מתאהבים מחדש בעוצמתה השקטה של אנטיגואה.
    קהילת הזרים בעיר אינה מסתכמת בסטודנטים רומנטיים בלבד.
    שנות האלפיים הביאו לעיר  אכלוסיה חדשה.
    הפעילים החברתיים.
    מלבד היותה מרכז דתי, תרבותי ולימודי, אנטיגואה צומחת בהדרגה למרכז הומניטארי בלתי רגיל. עשרות ארגונים ללא מטרות רווח קובעים בה את מושבם בניסיון אצילי ולעתים נאיבי לאחות את שברי השכבות החברתיות.
    לקראת הערב, אני עולה להיפרד מהיום מרכס הגבעות המקיפות את אהובתי, אנטיגואה.
    ככל שהשמיים נצבעים בצבעי השקיעה הורודים, אני מתבוננת בתושביה הפוסעים כנמלים הרחק מתחתי.
    בני הכפרים שהגיעו לעיר מתכרבלים יחד בפינת הרחובות ללילה נוסף ללא קורת גג, עשירי העיר מדליקים את האורות באחוזותיהם, עשרות תיירים ממהרים אל צלילי המוזיקה הבוקעת לפנות ערב מכל פינה ואותם פעמוני הכנסיות, שקוראים לכל אלה למיסה האחרונה ביום.
    אנטיגואה היא מקום המגדיר מחדש את מושג הרומנטיקה.
    עיר  זו אינה משתדלת להדגיש את מעלותיה ולהסתיר באופן תיירותי את פגמיה, אלא ההיפך. היא מקבלת את החסד והאכזריות של עולמה בהכנעה טבעית. דבר ההופך את המקום ההזוי הזה לאמיתי כל כך.
    בירידתי מן ההר אני נזכרת.
    ערים הן נשים.
    אנחנו לעולם לא אוהבים אותן בשל השלמות אלא בשל הפגמים והמוזרויות.
    וגם אם בסוף לא נזכור כל קמט, הבעת פנים או סמטה, לעולם לא נשכח איך הן גרמו לנו להרגיש.