גיאורגיה;-צומת-דרכים
  • כתבה: נטעלי חמיאל 

    ישנו משפט המתאר את העיר טביליסי שאהוב עליי במיוחד: "טביליסי היא עיר שבמרחק הליכה של 15 דקות ניתן לחלוף על פני כנסיה, בית כנסת, מסגד ומקדש זורואסטרי". טביליסי היא עיר שרואים בה מבני פאר מרהיבים ביופיים לצד בנייה קומוניסטית - קרונות בתים ושיכונים מלבניים כעורים, זכר השלטון הסובייטי. לצד בנייה מודרנית מזכוכית וברזל - מבני עץ מסורתיים מעוטרים וצבעוניים. טביליסי נכבשה פעמים רבות. פעם על ידי הרומאים, פעם על ידי הפרסים, פעם על ידי הטורקים, פעם על ידי הרוסים, פעם נוספת על ידי הרוסים. כל אחד מהם השאיר משהו וכך נוצר ערב רב של סגנונות ורעיונות.

    לא סתם טביליסי היא בירת גיאורגיה, היא מסכמת את סיפורה של הארץ כולה: לא מזרח ולא מערב, לא אסיה ולא אירופה, לא רק ישן ולא רק חדש. 
    בקאחתי, מחוז היין של גיאורגיה, בו פועלים כיום יקבים חדשים המייצאים יין לכל העולם, עוד נוכל לראות עגלות עץ מחוברות למשאיות עתיקות ואשכולות ענבים נערמים בהן.
    בקווקז הגבוה עוד נוכל לשמוע היטב את שירת ההרים המסורתית מצלצלת מעל בניית סכר הידראולי לאנרגיה מתחדשת.

    בכנסיית בגראטי בקוטאיסי נוכל לראות מכונית יוקרה עוצרת לפני שער הכניסה, ממנה יוצאת להקת גברים לבושי צ'וחה (אותה שמלת גברים גיאורגית שאומצה גם על ידי אנשי השומר), מלווה חתן - לבוש צ'וחה גם הוא. או קבוצת אנשי עסקים במסעדה, מקיימת טקס שתיית יין מסורתי.
    כיאה לצומת דרכים הגיאוגרפית שהיא, בגיאורגיה יש הכל מהכל. חיים מודרניים בניחוח עז של מסורת.
    עבורי, נוסף על הטבע והאנשים החיים בה כיום, גם בזאת טמון יופייה.