גמע-אל-פנע
  • כתבה: טליה אבר

    כיכר הגולגלות, מקום ההתאספות של המוות ובשבילי – כיכר החלומות...

    נדמה שמראקש בכלל וכיכר "ג'מע אל פנע" בפרט, מרכזות את כל התמצית המרוקאית:
    סיפורים שמהלכים על הקו הדק שבין מציאות לדמיון, מוסיקה שנאספה בהרים, בעמקים, חצתה ימים ובאה גם מן המדבר, ברברים פשוטים, קשוחים וטובי לב וערבים עירוניים מתוחכמים. רחובות רחבים, בתי מידות וטכנולוגיה מתקדמת לצד רחובות צרים, בורות באדמה לצליית כבשים, קבצנים וחכמים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
    מה יש בה ב"פנינה" – כך בפי משוררים מרוקאים - שמושך אליה רבבות אדם, כל יום, כל היום ולאורך מאות שנים?
    ראשיתה של "העיר האדומה", זאת שצ'רצ'יל קרא לה "אהובתי", בתחילת המאה ה–11. אז מגלה יוסף בן תאשפין -  בן לשבט ברברי מהסהרה, איש חזק וכחוש, שותה חלב גמלים ואוכל את בשרם -  את המישור המוגן מרוחות מצפון לרכס האטלס הגבוה. באותם ימים במישור הזה, מישור הוז, יש מחנה אוהלים של שבט הסנהג'ה, שבט נוודים ממדבר סהרה. בן תאשפין בונה בה תעלות מים תת קרקעיות ומסגד, ומייסד את מרקש. בנו, ששולט אחריו הופך אותה למרכז מוסלמי. הם בונים אותה, הם ואלו שאחריהם מאבן אדומה ומכאן בה לה אחד מתיאוריה. הם מקיפים אותה בחומות עבות ואדומות, הם מזרימים אליה מים ומכאן זורמים אליה תושבים מכל קצות הארץ: ברברים חקלאיים מהעמקים שליד, רועי צאן משבטים נודדים, בני שבטים שיורדים מהרי האטלס וערבים שמדרימים כל הדרך מאנדלוסיה שבספרד וגם יהודים.
    ומחוץ לחומות העתיקות ועוד לפני שנגיע אל העיר החדשה, היפה והמגוהצת, יש כיכר אחת גדולה שמזריחת החמה ועד כמעט שתזרח למחרת שוב, היא שוקקת ומקרקשת. כיכר הגולגלות, או כיכר היאספות של המוות קוראים לה. בימים ההם, כמה מאות שנים לאחר הכיבוש הערבי את מרוקו, לא כל תושבי מרוקו המקוריים, הברברים (כך בפי הרומים), או ה"אמיזיגין" = בני חורין, מוכנים לקבל על עצמם את דת האיסלאם. המתנגדים להתאסלם, הובלו אל הכיכר הזאת, שם נערף ראשם ונתלה אחר כבוד באחד משערי העיר. מכאן שמה.     
    אבל היום, כשתושביה של מרוקו מוסלמים על פי דתם, חלקם ברברים וחלקם ערבים בשיוך האתני שלהם, מתנקזים אל הכיכר הזו כל הקסמים כולם, ובכל שעה שנגיע אליה, היא תקבל את פנינו בהפתעה חדשה:
    אם נגיע בשעות הבוקר, נשתה את מיץ התפוזים הטעים ביותר בעולם, באחת מ–40 העגלות שמציעות לנו מהמתוק הכתום הזה. ננדוד רוויות בין מאלפי הנחשים והקופים, נסתודד עם מגדת העתידות מתחת למטריה השחורה שלה, נעטר את ידינו בסלסולי חינה על ידי אחת הנערות, ולאורך כל הזמן הזה תתנגן באוזננו מוסיקת גנוואה קצבית וקסטנייטות הברזל של הנגנים. נראה אותם מזיזים את ראשם לפי הקצב, פעמונם מסתובב במהירות שיא, ספק הופעה, ספק ריטואל דתי-מדיטטיבי.
    בצהריים ננסה לקלוע טבעת גומי אל בקבוק פנטה, נמחא כפיים ונשאיר מטבע למופע אקרובטים, נראה את מוכרי המים (אבל נשתה מים מינרלים שיש לנו בתיק).
    ואז – לפני שקיעת החמה, תתמלא הכיכר כבמטה קסם בעשרות דוכני מזון ומשקה: כבשים, דגים (מטוגנים, מבושלים, צלויים), ירקות, פירות, מרקים, שבלולים, מתוקים, פירות ים, רעש, עשן והמולה. קריאות לבוא לאכול וסעודת מלכים בכל דוכן שנבחר.
    אם נישאר בה בשעות הקטנות של הלילה, נוכל לראות איך הכיכר מתרוקנת באותה מהירות בה נבנתה, איך מנקי הרחובות מנקים את הכיכר ואיך דוכני מוכרי מיץ התפוזים מתחילים את יומם החדש, מחדש...
    ואנחנו – ניקח איתנו את מה שמגדת העתידות אמרה לנו, את מה שראינו בקלפים, את נקישות הקסטנייטות של הגנוואה, את העשן המיתמר ואת הסיפור ששמענו והבנו אותו, גם אם לא הבנו מילה ממה שנאמר.