זיכרון-כתוב-בבד-לארוג
  • כתבה: דניאל גולדנברג

    בדים בכל מקום. בכל שוק וסמטה, על הרוכלת ועל מושב האוטובוס. התינוק עטוף בבד מיוחד וצבעוני ואפילו כריכות הספרים. כחול עם ציפורים. אדומים עם צורות גיאומטריות, צהוב, סגול.
    גואטמלה נחשבת לאחת המדינות הצבעוניות ביותר בעולם בזכות עבודות האריגה המקומיות.
    רבים חושבים שזוהי מסורת פונקציונלית של לבוש מסורתי, אך מעטים מודעים לכך שזו שפה.
    ההתגוננות מהתרבות הספרדית, ההלבשה של המקומיים על ידי הכמרים הקתוליים ואיסור אמונות ופולחנים ילידיים גרמה לשבטים להצפין את המסרים התרבותיים שלהם במקום שהזרים לא יבינו – בבד.
    סמלים תמימים של שמש ופירמידות, מספרים ולוח שנה, הפכו לנשקם היחיד של בני המאיה מפני השכחה שגזרו עליהם האדונים.
    כל כפר לובש תלבושת אחרת כדי לאפיין את זהותו, כל אישה אורגת, כל ילדה יודעת את הסמלים,  אך בחוץ אלה רק בדים. בדים המוצעים למכירה.
    בכפר הררי סאן חואן, על גדות אטיטלן, האגם המפורסם ביותר בגואטמלה, ישנה קבוצה מיוחדת של נשים אשר התאחדו לקואופרטיב מייצר ומשמר.
    כאן ניתן ללמוד על ההיסטוריה והשינוי של הסמלים, על משמעות שילוב הצבעים, על בחירת הבדים ועל החינוך לסבלנות.
    אישה צעירה יושבת על ברכיה, חוטים צבעוניים קשורים לעץ שלידה ובמונוטוניות ומיומנות של חיים שלמים היא הופכת חוטים לסיפור.
    אלה אלי הגשם,ואלה החודשים, זוהי השמש נותנת החיים וזה המקדש לאל התירס.
    הצלב על צווארה לא מקשה עליה להסביר בחיוך על אלי אבותיה, גם הוא ישתרבב ברצף הסימנים.
    כאן מול נופיו המרהיבים של אגם אטיטלן הגעשי ימכרו לכם חולצות רקומות,צעיפים ומפות שולחן; זכרו! הערך האמיתי שלהם הוא הידיים שהפכו את הבד לזיכרון של עם שלם.